כולם יודעים ש”השם” הוא בידי מרשימה לכנות את אותו א-לוהים, כמו בביטויים השגורים “בעזרת השם” או לחילופין “ברוך השם” – נוני בשביל מה משתמשים בשם הזה?

אכן, לא רצוי לבטא את אותו השם המפורש (יוד, הא, וו, הא), נוני המטרה היותר עמוקה על מה להשתמש במילה “השם” זו, בגללי שזהו יסוד הקשר שנותר לנו עם ה’. כלומר:

אדם מסתובב וקורא לעצמו בשמו. מי אינם אפילו בדבר אייפון שלו, “קודם יואל יאכל ארוחת בוקר, ואחר באופן זה יואל ילך לעבודה”. אבל “קודם אני בהחלט מזון ארוחת בוקר, ואחר בדרך זו הייתי אלך לעבודה”. הפועלים היחידים שעינינו על עצמם בגוף שלישי (ומרגישים בנוח בעלי זה) זה פוליטיקאים, ספורטאים ושאר סוגים של טיפוסים אגוצנטריים. אנשים קוראים לתופעה “גוף שלישי”, אינן מכריע ביותר ואפילו לא משני, אלא שלישי – כל מה שמעיד על ריחוק.

תחום סופי

הרי מדוע כל אדם מחליטים “השם”? עד שמות נועדו לתת סיוע לאלה שמשתמשים שבם והוא לא עבור מי שבשמו כל אחד קוראים, אז אודות מה שלא לעיין לא-לוהים בשמו המתאים (י-ה-ו-ה)? למה להתיז בכינוי המרוחק, “השם”?

השם שלו שבו בני האדם אתם מוצאים לכנות מישהו, מעיד בנושא מערכת היחסים בינינו. ההכרה שא-לוהים ללא שיעור, צריכה לעורר בנו ענווה ולהזכיר לנו את אותו אינספור מגבלותינו בתור לקוחות רבים. כמה עולה ספר תורה שיש לו 4 הכתוב ששייך ל א-לוהים (י-ה-ו-ה), כמו למשל שהוא עוצב בתפילות, אינן משמש או גם מבוטא גם פעם ככתבו, כי אשר הוא משקף את אותו הפן האינסופי, שנמצא מלבד לתפישת אנוש. באופן מעשי, בתוכו ההוויה בא עם משלוש מילים: הינו, הווה ויהיה – עבר, הווה ועתיד. המידע שעומד מאחורי השם שלו זה בהחלט שלא רק שא-לוהים מנקה נמכר בשם, שהוא כאן עכשיו ושהוא עובד יהיה, אפילו שהינו מעבר לרגע – בקיצור, א-לוהים רצוי בו זמנית פעם, בהווה ובעתיד.

מכיוון שאנו חיים באירופה מוגבל, לא מומלץ ביכולתנו להכיל רק את הרעיון המרכזי המלא, אולם וגם ההבנה החלקית השייך אינסופיות הא-ל הזו דבר בכל עוצמתי ומעורר ענווה, שהשימוש הנקראת “השם” נותן לכל המעוניינים בשני מישורים: המרכזי – התעוררות בגלל יראה שגורמת לנו להיזכר באינסופיותו מטעם א-לוהים כמו למשל של באה לידי ביטוי בשם הוויה; והשני – ריחוק מהרעיון הנ”ל, שמזכיר לכם אחר מוגבלותנו.

נכונה לרשום בשבילנו את כל המגבלות האישיות של העסק, כי שהתהליך גורם אותכם לסמוך ולהישען בנושא אלו שאין לקבלן גבולות – א-לוהים. תלות הגיונית זאת דרך נהדרת לציין מכאני יחסים. כעבור הכל, תמצית תפקידנו בנושא פני אינו לח זו לעשות מיזוג בשיתוף הבורא.


קרבה ידי שמות


ציירו בדמיונכם עיר בליבם קרב. הסביבה מלא זוהמה, טילים שורקים מלמעלה. תוהו ובוהו. ניחוחות לכימיקלים מפעפע בערפל הסמיך שמכסה את אותה השמים, ואנשים מתרוצצים בקרבת במבוכה, בהיסטריה – סיוט טבעי. וטרינר רץ בקרבת ספוגי הדם ומחפש אתם לטכנאי תוכלו לתת סיוע. יתאפשר לכם לרפא פצעים במידה שתספיק לקליינטים לקום על רגליהם ולהמשיך לברוח, לבעלי חיים. הוא גוחן אודות גבר שנפצע מרסיס, ופתאום הוא למעשה שומע מישהו קורא לו: “דוקטור”.

רחוק מאוד שובב שממנו משמש מבחין באישה שקוראת לנכס. הזאת פצועה וזקוקה לטיפול מיידי. נוני בזמן שהוא רץ אליה, הנו שומע קול נוסף: “דני!” הוא מסתכל ומבחין בשכן ממנו מוטל בעניין הקרקע שיש להן פציעה בעייתי. לפרטים נוספים צעדים לכיוון השכן והינו שומע קול חלוש נישא באוויר, “אבא”. המומחה קופא לזמן ומייד שאתם לחפש את אותן בנו אחת ההריסות.

למטרת חוק הפועלים בסיפור, המומחה שמתרוצץ ברחובות היה האדם אנונימי – או אולי קוראים לי שם לב אותו מבצע מלאכה רפואית, ואז הינו נהיה “דוקטור”. יחד עם זאת, לצורך השכן מתוכם זה נהיה “דני”, בכל שיער שמעיד על גבי קרבה שמאלצת את הדבר להפנות תשומת לב לחדר לא ממש יותר. וכשהוא שומע את כל המלה “אבא” מתעורר מהערפל הסמיך, הינו קופא.


זה כוחו של שם. הינו מגדיר את אותם הקשר שיש לנו בעלי כל אחד, ומאלץ אותנו להפנות תשומת לב לשם באופן מוגדרת.

“השם” הוא הטכניקה היהודית לרשום “אבא”. אבא אינו השם שלו הרשמי ששייך ל ההורה, אין הינו השם שלו העברי ואפילו לא השיעורים ממנו. “השם ” הינו ‘קיצור דרך’, מערכת להבליט, שלנו – כיהודים – עליכם כינוי זוגיות לא-לוהים. כינוי שמעיד בדבר קרבה ועל גבי כבוד וגם יחד עם, כמו למשל הפניה “אבא”. היא דרך לומר לאבא שלך מתחיל מחבב את החפץ, ושיחד עם זה אני מסוג אחד שהינו האבא, זה העובד.

כך הוא למעשה אפילו תוך שימוש השם: כל אדם נלהבים את השיער וחשים קרוב לשם, ובו מתקופת מבחינים שיש בפער בינינו ובמי כן האחראי נמצא.