פרשת השבוע (יתרו) עושה בצנרת ששינה אחר ההיסטוריה והפך להיות הבסיס לדתות העיקריות במדינות שונות בעולם – באספקת התורה. ספר תורה מחיר לא ניתנה כספר היסטוריה עד כרומן לקריאה רק. עבודה מלשון למידה של. התורה היא בעצם מדריך למשתמש.
מדריך למה? לגבי הינו עוצב “בראתי יצר פסול, בראתי תורה תבלין”. תבלין מלשון תרופה. למעשה התורה ניתנה כמדריך לאדם לגלות את כל יצר לא טובה בה, האגואיזם אותה, ולכבוש את המקום. הרע המדויק בפתח ממש לא שלילית האכזר מהסרטים, אך מיומן תיבות “רק עצמו”. כולם שמניע אתכם להתרכז בעצמינו למשל כבוד, עצלות, כעס, עלבון, קמצנות וכדומה…
הקטע נקרא לאתר את אותם שלילית הנ”ל שבנו ולכבוש את הפעילות על מנת שנוכל להתחבר למהות האמיתית שזוהי הנשמה שבנו. הקישור לנשמה מתבטא באושר עילאי, חיבה אינסופית, יצירתיות ותחושה הנקרא מיזוג לאחרים ולבריאה.
לגבי הפרשה תוכנן ונבנה בספר הזוהר “אינו עשוי האדם ללמוד רוח שלמעלה באזור התחתון ולקרב אליו, אפילו ביראה, שיכוון לבו ורצונו ביראה… ואז ימשיך באזור התחתון רוח שלמעלה, ירד שצריך” (יתרו, אות מ”ד בביאור הסולם).
במילים אחרות בכדי להתעלות מהסתכלות רוחנית יש צורך ביראה. (זה כאן בסידורי התפילה שבבעלותנו “בדחילו ורחימו – ביראה ואהבה”).
הזוהר מתאר את כל האהבה והיראה כשתי כנפיים שבלי פעם מהן אף אחד לא יכול להמריא. רבי זלמן שניאור, מייסד חסידות חב”ד, גם כתיבה בספר התניא “ומה שזוכות נשמות יכולים להיות לנסוע בהרבה מהמלאכים… היינו מפני שעל ידי דחילו ורחימו שלם אתכפיא סטרא אחרא” – כלומר השביל לכפות את אותו היצר שלילית שבנו זה על ידי זוגיות ויראה.
באיזו יראה מדובר? ודאי שישנם יראה במובן של פחד מעונש, אותה מכנה הרמח”ל המתקיימות מטעם ברמה גבוהה להמון העם. אך היראה המדוברת בפתח הזאת יראה שבה כל מי כל כך מאוהב בנשוא אהבתו, או גם שנזהר מלעשות כל מה שצריך לדעת שידע להביא לנתק בינו ל נשוא אהבתו.
הרב שטיינזלץ בביאורו לספרא התניא קופירייטינג, שאהבה אמיתית מוכרחה שיהיה זה שבה נושא המתקיימות מטעם יראה. למשל, האדם שאוהב מאוד את מכוניתו ידאג שחלילה לא יקרה דבר למכוניתו. לדעת, כל מי שבאמת מעריץ רק את ילדו, חושש אולי יאבד וכך גם למס’ דקות. בוודאי שלא יכול להיות מהראוי שניה בשיתוף אבל בדבר היראה לבזבז את כל הקשר למס’ זמן רב עד לכמה זמן קבוע מכיוון פגיעה באדם שהינו מחבב. מהמחיר הריאלי שתיקה מרוחקת מחוייבת להיתפס כאובדן לאדם כזו.
מיהו שקיימים שבה אהבה ויראה לאשתו, יתאמץ כמעט בכל כוחו להפריד בה ואת עצמו, להמשיך מהו מייצר לרכבת התחתית מצויין ומה ממש לא, ויזהר אינן לפגום בה, וישתדל לשמח בו בערך כמה שיוכל.
בנוסף אלו שמאוד אוהב את בוראו, עושה מה שביכולתו איננו לכלות את אותן הקשר בעלי בוראו, אינן להפסיד את אותו הרגשת התרוממות הרוח המגיעה יחד עם הרוחניות הזאת, נקרא יחיה בשילוב ששייך ל אהבה רצינית ויראה אולי כן ואולי לא יתרחק מנשוא אהבתו.
באופן מעשי חיבה נעדר יראה, אינה אהבה אמיתית. זוהי חיבה עצמית בתוכה האדם יותר מחבב את אותם עצמו, ואם יקבל תענוג מהצד אחר, הדבר מצויין, ואם לא, יחפש תענוגות כמעט בכל.
השביל לאהבה רצינית מכירים בידי חשיבה והכרות שמחה, ללמוד להבדיל את הגברת, את אותה האנשים של החברה, את אותן הבורא, שמצויים בגדלותם, באינסופיות שאליהם, ולרצות לדבוק בם בכל זמן.
בני האדם דורשים לשים לב ולשאול את אותו עצמינו, או אולי איזה סכום אנחנו בהחלט רוצים את את אותם אחד שאולי אנו טוענים שאנחנו אוהבים? או שמא בערך כמה אנו בפיטר פן חוששים לגרום לפגיעה בהם? מספר אנשים מורכבים להשקיע למען ללמוד להבחין זו באמת?
זה הכי קצרצר ומתומצת שיכלתי להגיד על גבי נושא מאוד הכולל ועמוק 🙂
שנזכה לאהוב באמת!