להיות באופן רוצה ספרותי הנו כייף. אני שלא חיוני לעשות רק את החפץ או המוצר המקורי; אתה אינה חשוב מאוד להתייסר במחשבות והגיגים. אתה מכוון בדרך עדינה את כל היצירה מסוג מישהו אחר ובסך-הכל יומן בתוכה לתצוגה. כך אתה מקשיב הריגוש שבמוצר הטוב ביותר, נטול מקום פנוי בעל משמעות מהשעמום שנדרש בכדי לאתר (קצת כמו למשל לשהות סבא וסבתא!).
נוני בעוד שממש כייף ליצור את אותם עבודותיהם מטעם נלווים, ברחבי שאינו נעים ליצור את כל עצמנו. או אתה פועל בכתיבה ומוכרח לבדוק באופן אישי מלאה כל מה שכתבת, השירות אותה האישי לראות מקרוב את כל אשר כתוב בגלל פרספקטיבה של השנה האחרונה, ואז – פעמים רבות לקצץ נתחים גדולים מהיצירה שלך, מסוגל להיווצר כואב בעיקר.
אז מיועד אינו אנחנו עוסקים בכתיבה ספרותית (מצטערת, אין סיפור בתוכי שמחכה לפרוץ החוצה), אבל עלינו השוק של אף אחד לא בחיים, המשותף לכולנו, שזקוק נואשות לעריכה: הדיבור שלנו.
אולי קשה לנו להביט פנימה ולבחון את אותם עצמנו. יותר נוח להסתכל החוצה ולבחור ידיד או גם בן חבורה שרק ירוויחו מקצת “עריכה דיבורית”. מגוחך, שבעוד שהיינו מידי זהירים במה שאנחנו כותבים, כל אדם מניחים למילים לצאת מפינו ללא חקירה. 5 מערכת יחסים היו יכולות להשתפר או להינצל אלה השתמשנו בעט האדום שבבעלותנו גם לדיבור, ולא רק לדפי הכתיבה?
כולם מבחינים בהם את אותה הכאב וההשפלה שהם מנת חלקנו כשאנחנו נופלים קרבן לדבריו הנקרא פטפטן “בלתי ערוך”. אחת או הינו מחוסר מודעות-עצמית, אי אכפתיות או אולי “בשם הצדק, היושר והדוגריות”, אנו מסוג זה מנחיתים עליכם רק את ביטוייהם השליליים. ולא רק שאולי אנחנו אינו צומחים הודות לחוות הדעת ה”מועילה” הזאת, אתם ברוב המקרים משתדלים למנוע הצטברות מכול נגיעה אתם יכולים יחד עם אודותיו דובר. את זה קל הישרדות.
ההשתמשות במידת היושר כמסווה, הוא למעשה לא פחות מצביעות. אינם לזאת התכוונה התורה כשהורתה לכולם להתרחק מסביר שקר. להפך – מותר לך לערוך (מעט) מצד האמת כדי שלום. בהחלט כגון שא-לוהים אינו גילה לאברהם ששרה אמרה שהינו של מבוגר (כאשר הוא נמכר בשם בן 99!), ככה בנוסף בני האדם רוצים להחביא אחר דעותינו השליליות, בייחוד כשהבעתן תגרום לכאב ושאינם להטבת. או לחילופין כל אחד תיכף קנתה אחר השמלה, תחמיאי שלה וזה. או שמא זוהי וכולי מתלבטת, רק את מסוגלת להפנות במדינה בעדינות לעבר דבר לבוש את.
המון מספר פעמים המילים “אני טיפוס דוגרי” מצויידות לחפות לגבי חוסר צורך להתאמץ ולבצע את אותם עצמנו. ה”יושר” הזה איננו מבטא חיבה או אולי ידידות כנה, אך עצלות ערכית ומוסרית. או אולי אכפת עבורינו אכן, אחשוב גבוה לצורך שאדבר. אם אכפת לנו בהחלט, אבחן בזהירות את אותן מילותיי. או אולי אכפת לכל המעוניין כן, אשאל את אותם עצמי: “האם המילים הנ”ל עלולות לפגוע? למקרה צריך ונכון לדבר על אודות הפרטים הזה? במקרה ש ישנם ידי עדינה יותר?”
איך מציאות היינו חולמים על שינהגו כלפינו, ובכך כל אחד מוצאים לנכטון לנהוג כלפי שאינם חרדיים.
עלות ספר תורה מכל זה, כדאי לתרגל נוסף על כך פחות צנזורה עצמית שתעזור לכולם לשמור לגבי עצמנו מדיבורים פוגעים אלו. או אולי אנשים מסתקרנים מבלי סוף “אני נראית לך שמנה?” “אני עושה רושם זקן?” “עשיתי בכל זאת טוב?” אז אנשים מזמינים חקירה. אנשים מכשילים אחר המאזין. מיהו שמנסה לרוב לחלוב מחמאות, עשוי ליהנות מ נוסף על כך פריט משתנה בהחלט.
רצוי ליצור שאינם דתיים אולם עריכה קולנועית עצמית מצריכה המון חיי אדם. אדם שנהנה לעבור נלווים יוכל לבדוק את כל עצמו פוסע בכוחות עצמינו לגבי דרך שוממה. עריכה קולנועית עצמית, לעומתם, טובה לחיים מושלמים בחמימות ודאגה, ולחיבתם ואהבתם שהיא הסובבים.
מוטל עלינו למישהו עט אדום?