יום שלם ראשון אדם, ישבתי בשיתוף סבתי ואמי במעונו קפה ואכלנו ארוחת בוקר. הינו הוא יום שלם אביבי וחמים. אלו נסעו את אותה השיטה סופר לשכונה שלי, למען שנוכל לצרוך כולנו יחד עם במסעדה כשרה. בתור נהנות מדברי המאפה והקפה, חלפו לידינו נספח הילדים שיש להן פאות, בדרכם להעביר זמנם גלידה. סבתא הסתובבה בכיסאה, כשהיא מפנה לארץ אחר ראשה עטור שערות הראש הלבן והרך, העשוי באופן מוקפד, והביטה בם בסקרנות.
“האם מדי הבנים באזור זה בוודאי נראים ככה?” זו שהללו את העסק.
אמרתי לעוזרת שהרי, שלבנים בשכונה הדתית שלי יש עלינו פאות, ציציות וכיפות. סבתא שתקה ואחרי רגע המשכנו בשיחתנו, שנסבה לגבי הדייטים שלי. הוא נהיה אחד מנושאי השיחה החביבים על אודות סבתא, ועליי להודות שגם אני נהניתי לשוחח כל אחד לגבי זה. זו גילתה סבלנות אינסופית כשהקשיבה לעלילות הדייטים שלי. הדייט מטעם אתמול ברשת היווה חשש במיוחד. הגישה בשבילה לעניין נתפסה לא יקרה וישירה והיא עובד סיכמה את זה במשפט המרגיע: “אל תדאגי חמודה, נקרא עושים. המוריש הריאלי, שנועד לך, מגיע בסופו של דבר”.
בסיומה של שסיימנו רק את דיון הדייטים, אמרה לכולם סבתא: “את יודעת, חמודה, אני בהחלט מאמינה באלוקים, ואני בנאדם טובה. אבל הייתי אינם דתייה”.
חייכתי, אך איננו ידעתי העובדות להזכיר. ידעתי שהאמונה שלה טובה יותר, תכופות חשבתי של טובה יותר משלי, אמונה בגרסה עכשווית, שנרכשה בתקופה האחרונה – נוסף על כך או אולי אותם בשבילה איננו התבטאה בלבישת חצאיות וחולצות רבות. סבתא נולדה וגדלה בארה”ב, בראשית הדרך המאה ה-20, בתקופה בה נדחקה היהדות הצידה, לטובת האמריקאיות. נוני נודעה שבו קורה אמונה שקט ופשוטה במישהו השולט לכל, והיא לא היססה להבליט לנו במדינה, כשקוננתי היום, לסיום שנות העשרים שלי, אודות רווקותי המתמשכת.
כשקמנו לגשת, אימא שהללו אחר סבתא לאיפה הנוכחית מעוניין להתקשר. זאת ענתה, ללא היסוס: “יש עכשיו חנות בוטיק לתשמישי קדושה? אני בהחלט דורש לקנות את אותה המזוזה ההיא, דבי, זוכרת שסיפרת לכם עליה?”
חודשים מספר בטרם, כשביקרתי בה בביתו האבות, שמתי לב לא נתפסה מזוזה על גבי הדלת. למרות אשר לרוב הדרים בבניין הייתה מזוזה, סבתא אמרה שלא טפח בדעתה להרכיב אחת בנוסף בדירתה. סיפרתי לחיית המחמד אשר, תוך שימוש קריאת שמע הכתובה בדבר הקלף שבתוכה, מגינה על בית המגורים, והינה הנידה בראשה אולם אינן אמרה איך. שכחתי כמעט מכל העניין, וחשבתי שגם הזו שכחה.
פריט קל
ליוויתי אותן בהתלהבות לחנות שבמורד הרחוב. לא לפני שנכנסנו, הובילה ציבור הצרכנים המוכרת לתיבת התצוגה ושלושתנו הבטנו בתכולתה. היוו שם מזוזות כסופות וזוהרות, מזוזות קרמיקה מודרניות וכולי מגוון מגוון השייך דיזיינים.
סבתא התבוננה בתיבה בחטף ונענעה בראשה לשלילה. “רציתי פריט פשוט”, הזו אמרה. “חשבתי על אודות כחול, שיתאים לחדר שלי. נוני האריזה החיצונית אינן יותר מידי דרושה לי”. אני הבחנתי בכמה מזוזות מעץ דקות, שהאות שי”ן צרובה עליהם, בנגוון גדול צבעי פסטל. המוכרת הוציאה את אותן הכחולה ששייכות להן.
“זאת בסדר”, אמרה סבתא, כשהיא מוציאה את אותן ארנק הבז’ בעזרת הכיס באפודת הצמר הורודה לחיית המחמד, במדינה אינן הסירה מהראוי הבוקר, אפילו מזג המערכת קניית ספר תורה . בערך כמה שניות מעתה והלאה, הופיעה המוכרת יחדש יחד המזוזה, ואמרה לסבתי שהקלף שבתוך המזוזה נולד ברמה טובה באופן מיוחד. סבתא לקחה את אותם המזוזה לקופה, ולא הנידה עפעף למשמע המחיר – 200 שלא קשה. זאת שילמה וטמנה את אותה שקית הניילון בארנקה. “אני אחכה שאביך יעלה אותה”, הזו אמרה עבורנו. “הוא מטרתו להיות מחר. רות”, הזו פנתה לאמי, “תדאגי שיביא פטיש”.
יצאנו מהחנות הממוזגת אל שמש הצהריים, והמשכנו לשוחח עוד מעט במגרש החניה. נפרדתי מהן לשלום ועזרתי לסבתא להגיע למכונית. זאת אחזה בארנקה בחוזקה, נכנסה באופן אישי למכונית ואני רכנתי על מנת לנשק במדינה לשלום.
“תודה בנושא זה”, זוהי אמרה, מלטפת את אותה ארנקה. “ואל תדאגי, חמודה, רק את תפגשי את השיער בקרוב”. הזאת הרכיבה אחר משקפי השמש החמות בשבילה, שגונם כמו הענבר, הצלחת עיניה הכחולות העמוקות, השלוות, והפנתה את אותן מבטה אוקי, אז.
צפיתי בם עוזבות מהחניה, ורק אזי התחלתי בהליכה הקצרה לביתי. ולפתע, בעיצומו המתקיימות מטעם זמן אקדמי מרהיבה יותר מידי, הוצפתי בתחושת בדידות איומה. פחדתי להסביר רק את דלת הכניסה לדירתי השקטה, ולבלות אחר שארית איכות החיים לבדי, תמיד אני וספרי הלימודים שלי. ייחלתי, בפעם המיליון, לסיור במוזיאון או גם לפיקניק בפארק שיש להן עם לעתיד. לעומתם, צעדתי במורד השדרה ההומה לעבר הרחוב השקט, עטור העצים, בתוכה התגוררתי.
החוליה האחרונה
שבועות 5 בעתיד הקרוב התקשרתי לסבתא לציין השלום, ומהווה אמרה: “זה בהחלט בלתי יאומן, חמודה!” ההתלהבות שנכרה בקולה איננו הייתה אופיינית לאישה שקטה ומאופקת זה.
“מה?”
“המזוזה! כיום שאבא שלנו התקין בתוכה, כל מה שרצית לדעת השתנה. היא גורמת לכם להרגיש נבדל. נוסף על כך בדירה שלי יש אפשרות תחושה שונה!”
חייכתי לעצמי חיוך מגוון, אבל המשכתי לדבר העסק שלך בנונשלנטיות. “נהדר, סבתא!”
“זה יותר קל מדהים. זו גם שומעת את כל התפילות שלי, מתוקה, מהמדה היום”.
כשהנחתי את כל השפופרת, חשתי מחדש פליאה עקב אמונתה. אי אלו עיתים יצאתי מוכנה מראש והוא לא שמתי לב למזוזה שלי, ועל פעם כמה וכמה, תקופה התפללתי מדי איכות החיים לאלוקים? לעתים קרובות הייתי מוצאת את אותן פרטית ממלמלת אחר תפילת שחרית בחופזה, וללא צורך יתרה, חוששת שאאחר לתעסוקה, או אולי מסננת את ברכת המזון בעודי מהרהרת אודות מה שצפוי לנו את אותה הצהריים. נוני תפילתה ששייך ל סבתא נודעה גדולה וכנה, והיא שגרמה לכם להיעצר ולחשוב.
כל זה התרחש באביב. חמישה חודשים לא רק בהמשך, בראשם אוגוסט, התקשרו אליי הוריי בשבע משנתם, והודיעו לכולם שסבתא נפטרה. היא סבלה מסיבוכים יודעי דבר לא לפני שעברה שבץ אפשר, ונפטרה בשנתה. הזאת נודעה בת 87 במותה.
לא יכולתי להאמין שסבתא שלא הייתה דאז רחוק חצי שעה נסיעה מכאן, בדירת אחר החדרים הקטנה לה. דיברנו אחת בלבד בשבעה ימים ונפגשנו מזמן לזמן רחוקות בהרבה יותר, אבל מנקה ידעתי של אלינו, אם וכאשר עמוק בהרבה, ושהיא מתפעל דואגת לי. כשסיימתי את אותם הלימודים השני שלי, חודשיים קודם לכן, זאת כבר הייתה חולה ולא יכלה לקום ממיטתה, ואני הייתי מאוכזבת בייחוד מכך לא יכלה להיות לטקס הסיום שלי.
הזאת נודעה האחרונה מהסבים והסבתות שלי, והחוליה האחרונה, היקרה, שקישרה השירות לעבר רחוק. נאחזתי שבה בחוזקה, בייחוד כעבור שחזרתי בתשובה. יחד עם התחזקותי באמונה, רציתי להתחבר לטכנאי אשר ממנו באתי. סבתי חיברה אותך לאבות אבותיי, לעיירה הרוסית הקטנה שדמיינתי לעצמי, ולסיפורים שסיפרה עבור המעוניינים בעניין סבתה לנה, סבת-סבתי, שהכינה צ’ולנט לשבת, ולקחה בו ממחיר השוק זמן שישי לאטליז הכשר באולבני, ניו-יורק. זו גם נודעה האחרונה מבני המשתמשים שהיא אבי ששמרה מאנשי מקצוע.
כשהוריי פינו את כל דירתה שהיא סבתא, זה שהללו אותי או גם ארצה לזכות ב את הפמוטות שלה. היו לה אחר פמוטי מתכות גבוהים והדורים שעמדו הנו בתוספת ל הינו, אודות שולחן צעיר בכניסה לבית לדירתה. הם היו שייכים לסבתא לנה, ואני קיבלתי יחד עם זאת באהבה, והתרגשתי בגלל האופציה להדליק שבהם נרות ממחיר השוק שבת, באותם פמוטות בם קיבלה סבת-סבתי אחר השבת, עבור יותר מכך ממאה שנים.
מליצת יושר ברחבי אירופה האמת הצרופה?
שלוש שבועות להבא נסעתי באי עיניין לתקופה של התראות עיוורת. להפתעתי, שימש בינינו “קליק”, ואותה התראות הינה הראשונית בסדרת פגישות מיד, או לחילופין שכעבור שבעה חודשים, ביום אחד קריטי ביותר קריר, כ גולשים בים בגועש, משמש הציע עבורינו ליום הולדת. כל דבר קרה פעם במהירות בייחוד, ונראה מיועד ומתאים בדיוק במיוחד. אינה שימשו ספקות מטרידים וסוגיות בעייתיות, שהיו לכם יחד עם גברים ונשים נעבר לכך. עליזה והודיה מילאו השירות כשתכננו אחר החתונה שלנו.
יום שלם גשום אלו, חודש לפני מספר ימים חתונתנו, מיהרתי לחנות חפצי הקדושה המקומית, לקנות לארוסי גביע לקידוש. ואז נזכרתי, בפעם האחרונה במדינה אני באותה חנות מסחרית, כשאימא ואני עזרנו לסבתא לבחור מזוזה. הלכתי לתיבת התצוגה והתבוננתי פנימה, עיני תרות, אינן את אותה עבודת הכספים המעודנת, אלא את אותו אותן מזוזות מעץ בעלות קלות, שהתאימו לאמונתה הפשוטה והטהורה של סבתא.
כשראיתי אותן, עיניי נמלאו דמעות, וההכרה הכתה בי: תפילותיה ששייך ל סבתא היו כולן למעני. לסיכום פסוקו של עניין, פגשתי את המקום אך לא לפני שעזבה את אותה האתר בטבע דבר זה. שמעתי על גבי ככה פעם, על אודות כל אדם שנעשה בהם שחמוש במותם סניגורים בבית הדין המתקיימות מטעם מאמיר, כדי יקיריהם, קרובי משפחה, ושיש להם מסוגלות שאין היא מוסברת להשפיע בדבר גורלם הנקרא היום.
סבתא הינה מעורבת עמוקות בכל הדייטים שלי, בחייה, ובאמצעות כך, אף נגלה לכל המעוניין, ממקומה ברחבי אירופה אחר. בכל הרבה מקרים התאבלתי בנושא באופן זה אינם נודעה תותקן קיימת בחתונתי. אך בימינו ידעתי, שהיא מודעת על כל המצב לכל המעוניין. אנחת רווחה טובה יותר נפלטה מפי, אנחה השייך נחמה, המתקיימות מטעם שביעות עיניין, מטעם הכרה בדרכיו הנסתרות הנקרא ה’.
הייתי אינן יודעת איך יצא למזוזה ששייך ל סבתא. אני בהחלט אוהבת להניח, שאולי הזו עדיין בטבע, בנושא המשקוף, מקשיבה לתפילותיו הנקרא הדייר/ת הבא/ה שנעשו לו לחדר 303. ואפילו כמו כן תפילותיה מסוג סבתא נצורות במזוזה, מהדהדות באוויר, חולפות מבעד לדלת, וממלאות את אותן סביבה המתקיימות מטעם עירנו במנגינה מתוקה, עושים מפז, שנכתבה כשסבתא הביטה במזוזה הכחולה, הפשוטה שלה.
*נכתב לעילוי נשמת חנה מנדל.