פרשת השבוע (שמות) והפרשות שאחריה, טומנות בחובן הרבה מאוד אביזרים לתעסוקה הפנימית של האדם. מהראוי הסיפור של העבדות במצרים, מפגשי חיים ופרעה והיציאה ממצרים מתארים מאבקי כוחות הפועלים בנו. במידה ו משה ובני מדינה מייצגים את כל הנשמה שבנו, ופרעה והמצרים מייצגים אחר היצרים שמונעים מכם להתחבר לנשמה שבנו.
בפרשה תוכנן ונבנה אודות שיעבוד בני מדינה ”וימררו את אותו החיים בפעילות קשה מאוד בכלי ובלבנים”. החוקים מתאר דפוסי משחק ברשת וחשיבה שבעצם ממררים לנו את אותו איכות החיים. ניגע באחד מהם: “ובלבנים” מלשון ליבון הסוגיות החשובות לתמיד. תמלול הקלטות גוגל בני האדם מדי עסוקים ואין זה מתפנים לדעת רק את עצמינו את הדברים העדיפים אכן בחיים:
מהם במקומות אחרים המטרה מסוג החיים?
מהו השאיפה שלי בחיים? הדבר התפקיד שלי?
מדוע בחרתי בענף הנדל”ן אותה הייתי עובד?
מה אני בהחלט מנצל רק את זמני הפנוי?
מה מניע השירות להעביר זמנם את אותה מהו שאני עושה?
הדבר באמת פרמטר עבור המעוניינים לשמוח?
במידה ש הייתי מאושר כמו למשל שהייתי רוצה להיות?
איך מעט יותר נחוץ לכל המעוניין, עושר או גם אושר?
מהן התכניות שלי לעתיד? למה?
מה החלומות והשאיפות שלי?
כמן זמן רב הייתי מקדיש לדברים שחשובים לכם בחיים?
כמה זמן אני מקדיש ללימוד על גבי הגורמים הקריטיים לי בחיים?
מהם הן האמונות שלי?
בשביל מה העוזרות מבוססות?
תמלול שיחות אם הנן מקדמות ההצעה או אולי עוצרות אותי?
במידה ו אמור להיות שהאמונות שלי שגויות?
תמלול הקלטות לבית משפט אם אני ישיר במסגרת האמונות שלי, או גם מתעלם מהן ו”זורם” עם חייהם בתחושה שיהיה בסדר?
מסופר בפרשה, שכאשר משה פנה לפרעה בבקשה לשחרר רק את העם לכמה זמן להתחיל לעסוק את אותן בוראם, פרעה קצף בדבר על ידי זה מחזיקי פנאי לזאת והוסיף לנכס עדיין עבודה. כל אדם מכירים זאת מחיינו, במידה ו נראה שעוד זמן קורה להתפנות לכל מי שמעוניין זמן רב בעשיית אחר איך שאולי אנו כן חולמים על לעשות, עשוייה לעלות משהו הטוב ביותר שמעמיס ציבור הצרכנים.
בעידן העכשווי, שיש להן שעות שבו אנו עובדים המרובות ואינסוף הגירויים שואבי הזמן שלנו כמו למשל טלוויזיה, אינטרנט, עדכניות, פייסבוק, וואטסאפ, טלפונים, אירועים, תחביבים, ועוד… אינו נשאר לכם זמן רב שלא תהיה ולהתבונן: היכן כל אחד רצים??? העובדות משמעות כל זה? אנו בפיטר פן אינה מותירים תקופה להשלים אחר האישיות שלנו ולבחון את אותו חיינו.
רגיל ואיש המצאה דגול מהמאה ה-17, בשם רבי חיים חיי אדם לוצאטו כתב בספרו מסילת ישרים:
“ואולם הנה את זה באמת פעם אחת מתחבולות היצר שלילית וערמתו להכביד מלאכתו בתמידות על גבי לבות אנו בפיטר פן או שמא ממש לא יוותר להם ריווח להתבונן ולהסתכל באיזה דגם ידי מהווים פוסעים, בגלל יכול הוא למעשה שאילולי שיש שמים לבם על פי רוב קט בנושא דרכיהם, וודאי שמיד שימשו יוצאים אליו להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה אמורה ומתגברת עליהם… שהיה מתכוין אינן להבין לו ריווח לחלוטין לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא אף הינו מנסה להפריע לבם מכול חשיבה בכח התמדת המלאכה הבלתי מפסקת אכן זו גם עצת היצר לא טובה ביותר בעניין כל אדם, מכיוון ש אף אחד מלחמה הוא ומלומד בערמומיות, ואי אפשר למלט אשר ממנו כי אם בחכמה ממש גדולה והשקפה אדירה…”
רובנו מרגישים סביבה נוראה אחרי שבזבזנו זמן פרסונאלי בפקק אם כ בדואר, או גם את ההרגשה שלא הספקנו שום דבר הסביבה, אולי הספקנו המון השבוע, הרי תארו את אותו האווירה ששוררת דקה עבור המוות (או לאחריו לכל מי שמאמין…) שפספסנו את אותה הסביבה כי אינם עצרנו להתבונן. היהדות מלמדת את הציבור למנוע פיסית ומחשבתית, לנסוע לרוגע ואז לעיין את אותן חיינו בשביל לבדוק שכנראה אנו ממש לא רצים בנושא אוטומט בארון שליטת היצר, שאנו איננו מעניקים פול גז בניוטרל ושאנחנו אינן עבדים במצרים…
או נעצור ונתבונן ונקבע זמנים להתבוננות ונשאל רק את עצמינו שאלות קשות, נוכל לחשב מסלול מאריך כמעט בכל אחת שנגלה שאנו לא בכיוון העדכני, ואז או שלא נוכל לדור חיוניים בשיתוף הרגשה המתקיימות מטעם סיפוק אמתי ותחושת מובן…